ירושלים 03.05.24

בדיחי ב"יד

עם חיילים. "עד שכבר לא אוכל"

ושם". רצתה לפרוש אך סירבו

"הבנות היו לובשות לווידוי שמלות עם מלמלות וסרטים על הראש ואני מאוד רציתי ללבוש את השמלה הזו ומאוד רציתי לעשות את הטקס הזה אבל מאדאם מסונה עצרה אותי בגלל שאני יהודייה. היא היתה יותר יהודייה ממני"

בסכנה אבל לא הבנתי את האומץ שלה. כשהגעתי ארצה באתי ליד ושם וראיתי שיש חסידי אומות העולם, אז הבנתי שזה מה שהיא. אם היא לא היתה עוצרת את הגרמנים, אם חס וחלילה הגרמנים היו נכנסים לתוך הבית, היו מוצאים את אמא שלא היתה נראית יהודייה אבל כשהיא היתה פותחת את הפה היה לה מבטא פולני-יהודי. היא הצילה אותנו. רק שנים מאוחר יותר הבנתי שזה היה הבדל בין חיים ומוות". להגיד תודה למצילים כבר עשרות רבות של שנים בדיי חי עובדת במוזיאון ההנצחה הלאומי לשואה ולגבורה בהר הרצל, "כשבאנו לארץ אמא שלי באה ל'יד ושם' כדי לרשום את כל המשפחה ואז היא התי שנה. 30 חילה להתנדב ועשתה זאת כ היא היתה עובדת בהיכל השמות ובדקה שמות של אנשים. באותה תקופה היתה לי חנות של בגדים בשם 'שמאטעס' שנה. היו לי לקוחות 13 בכיכר דניה, מ'יד ושם' וכשידעו שמכרתי את העסק ביקשו ממני לבוא לעבוד שם. הגעתי כשפתחו את מחלקת מודיעין 1993 ב ומאז אני פה". בשנים האחרונות בדיחי גם מרצה בפני מבקרים, רבים מהם חיילים. לבקשתה של בדיחי, מצילתה גברת מסונה הוכרה כחסידת אומות העולם והקשר של המשפחות נותר איתן עד היום. "אחרי השואה הם היו פה בביקור ואחת הנינות היתה כאן לפני שנה, בחג הפסחא, עם בעלה ושלושת ילדיה. חשוב בשבילי להגיד תודה רבה ולא לשכוח שאני חייבת להם את החיים שלי, את המשפחה שלי, את הנכדים

והנינים. זה מאוד חשוב עבורי לדבר על האנשים האלה שהיו בסכנת חיים ונתנו לנו הילדים לגדול ונתנו לנו גם אהבה". הנכד נפל בקרב בתום השואה התאחדו בני משפחת אני , ברט הכירה 20 זון. בהמשך, כשהיתה בת את בעלה התימני שלמד באוניברסיטה בצרפת, הם נישאו ונולד להם ילד ואחר כך עלו לישראל והתגוררו בירושלים, פה נולד להם בן נוסף. "הבן הבכור התי נכדים והבן השני הביא 6 חתן והביא לי נכדים". הנכד הראשון, סגן גיל 3 לי בדיחי ז"ל, נפל באינתיפאדה השנייה כאשר נכנס עם המחלקה 2002 במרץ שלו לרמאללה כדי לחלץ קבוצת חיילי חי"ר שנלכדו באש מחבלים בסמטה. תפקיד המחלקה היה להסב את תשומת לבם של המחבלים אליהם עד שהחיילים יצליחו לברוח. בדיחי ומחלקתו נכנסו שלוש פעמים לסמטה אך לא גילו את מקור הירי. הם קיבלו הוראה להפסיק, אך בדיחי התעקש להיכנס בפעם נוסי היה 22 פת. הוא נורה בראשו ונפגע. בן במותו. 7 הנפילה של גיל ז"ל ומה שקרה ב באוקטובר לא מעוררת חשש שלעולם לא נרגיש בטוחים כיהודים? "המלחמה הזו נמשכת יותר מידי. אנחנו עייפים מהמלחמה. עייפים. שנה, מלחמות היו, אבל 65 אני פה אף מלחמה לא היתה כזו, זה מתיש אותנו. לאנשים אין מצב רוח. בסדר היו חגים, אבל מישהו באמת חגג את החופש הזה? לא אנשים שאני מכירה. באוקטובר אני 7 דור שלם הלך. מאז לא חושבת על גיל, אני חושבת על האחים של גיל. יש לו שני אחים שהיו במילואים. אנחנו בוכים על כל אחד

שנופל. אצלנו כל אחד הוא אחד". 7 רבים כינו את מה שקרה ב באוקטובר "שואה". זה אכן כך? "הייתי המומה ממה שקרה, זה היה אכזרי. בזמן השואה לא ידעתי מה מתי רחש אלא רק הרבה יותר זמן אחר כך. בזמן השואה חייתי בפחד שיידעו שאני יהודייה, אבל לא היו רציחות בצרפת. אחר כך שמעתי דברים קשים שהיו. השואה זה נמשך שנים והיינו חיים במין בועה כזו היכן שכל אחד מנסה להסתתר ולהיות מוגן. פה זה היה רציחות כאלה שאפשר להשוות לפולין ולגטו. "אני בעיקר כעסתי, איפה הצבא שלנו שמדברים עליו כל כך הרבה? הכעס שעות 10 שלי לא נגמר עד היום. מחכים כדי לשלוח צבא כדי לחסל? לא ציפיתי את זה מהמנהיגים שלנו. מצד שני כל אחד מאיתנו היה מוכן לעשות כל דבר למען האזרחים ולהציל חיים ובשבילי זו גאווה. "עד שכבר לא אוכל" י � נ 11 היום בדיחי, כבר סבתא רבא ל נים. היא מתגוררת בדיור המוגן "נופי מוצא" וכאמור ממשיכה לעבוד ביד ושם במשרה חלקית. "כשהגעתי לגיל ביקשתי לעזוב. אמרתי 'תודה רבה, 90 נתתי לכם את כל השנים האלה. שלוי שים שנה הייתי ביד ושם, עכשיו אני רוצה לנוח'. והם אמרו לא". הצדדים הגיעו להסכמה שבדיחי תעי בוד פחות ולא כל יום ושהיא תמשיך לתת עדות בבתי הספר לתלמידים וגם לקבוצות מאורגנות. עד מתי תמשיכי להגיע למוזיאון ולהרצות בפני מבקרים? "עד שכבר לא אוכל לעשות את זה. כל זמן שאני יכולה וכל זמן שהם מוכנים לשמוע, אני פה".

אבל הסכנה לא חלפה. "אמא נשארה איתנו כמה זמן ויום אחד היא היתה במטבח עם מאדאם מסונה. דרך החי לון, שהיה פתוח, הן שמעו רכב נכנס לחצר. הן מיד ידעו שמשהו חשוד כי באותו זמן הרכבים היחידים שנסי עו על הכבישים היו או של המשטי רה או של הגרמנים. מאדאם מסונה הבינה את הסכנה מיד למרות שהיתה מבוגרת. היא יצאה מהבית והצליחה לעצור אותם בכניסה לגינה. התברר שהם חיפשו בחור שלא חזר לגרמניה וששם משפחתו היה כשם משפחתה של מאדאם מסונה, ולכן הם חשבו שמרסל הוא הבחור שהם מחפשים. מאדאם מסונה הסבירה להם שמרסל אחראי על המשק ומעולם לא נשלח לגרמניה ושהמשפחה שהם מחפשים גרה בצד אחר של הכפר, הם השתכי נעו ועזבו". מיד כשעזבו הגרמנים את הבית ציוותה מאדאם מסונה על ברט הצי עירה לרוץ דרך השדות למשפחה המדוברת ולהזהיר אותה שהגרמנים מחפשים את בנם. היא רצה במהירות אך עד שהגיעה התברר שהם כבר שמעו מאחרים את הבשורה. "לא הבנתי בזמן אמת את הגבורה של מאדאם מסונה, ידעתי שהיא היתה

ידיעות ירושלים ˆ 3.5.2024 33