ירושלים 04.02.22

ס פ ו ר ט שלומי אהרוני

אופיר קריאף, קפטן בית"ר, כותב על החרדות ‰ חוסר האונים ‰ נדודי השינה ‰ ההשפלה על המגרש ‰ והתקווה שיימצא מישהו שיציל את המועדון, שבכל פעם נהרסת מחדש

27.1.21 יום חמישי, חצות. י � אני נכנס ל כמעט דרך קבע ע בלילה. הבעיה היא שכבר 12 שון ב־ כמה חודשים, בגלל מצבה של בית"ר, המונח 'ללכת לישון' איבד רלוונטיות. המציאות היא שאני מתהפך מצד לצד אינספור פעמים, מריץ בראש אינספור תסריטי בלהות עם עיניים פקוחות. מה יהיה אם הקבוצה תרד ליגה? מה יקרה אם תתפרק? יהיו משכורות? יישארו שחקנים? איך נסתכל לאוהדים בעיניים כשהם ואנחנו בדיוק באותו מצב של חוסר אונים? ואיך לעזאזל משלמים על בית הספר של הילדים? איך עוברים את החו י דש הבא בלי לקבל טלפון מהבנק? ואולי בכלל הכל יסתדר והפאניקה מיותרת? מיליון שאלות בלי תשובה אחת. בארבע לפנות בוקר, אחרי ארבע שעות שבהן אני מתהפך כמו סטייק שכבר נשרף, אני רץ לטלפון הנייד, נכנס לכל אתרי הספורט האפשריים. אולי פתאום תהיה כותרת עם בשורה. אולי מצאו פתרון, רוכש, הלוואה, תרומה. פיזית זה כמו

בעים והשמונים שלהם, שכל אחד מהם יכול להיות סבא שלי, מחבקים אותי ושואלים: "מה יהיה עם בית"ר?" מבקשים ש"נציל את המועדון". מספרים שהם, כמונו, רואים איך אהבת חייהם נגמ י רת להם מול העיניים. אין לי את כוחות הנפש להסביר, לעודד, להבטיח הבטחות שאולי לא יהיה להן כיסוי ולהסביר שה י תהפכו לי החיים בזמן האחרון, שהפרנסה שלי בסכנה, שהבית שלי בסכנה, שהמ י קום שאני הכי אוהב בעולם טובע לאיטו ולא מצליחים להושיט לו יד ולהוציא אותו מהגלים. אני משקר בלי בושה ליל י דים שלי ש"היום לא הולכים לבית הכנ י סת כי קר". לך תסביר להם שאבא שלהם כבר לא יכול לשאת את התחינה מאנשים ואוהדים טובים להחזיר את בית"ר לחיים. אני אוהב את ארוחות שבת, במיוחד שא י שתי מור היא בשלנית אלופה. אבל אני לא יודע אם אתם מכירים את התחושה הזו שלשום דבר אין טעם, והנאה, לא משנה מהי, נבלעת בתוך המערבולת הרגשית והנפשית של המציאות. בהומור, אמרתי בשישי האחרון שאני כמו חולה קורונה שאיבד את חוש הטעם והריח רק בלי לח י טוף את הנגיף. זה לא מצחיק.

דות לקבע את גודל המצוקה שלנו לא קשורים למציאות. אנשים דרוכים, אומ י נם מכונסים בעצמם ומודאגים, אבל כמה שזה יישמע לכם מוזר, נותנים את טיפת הזיעה האחרונה שלהם על הדשא. יכול להיות שכל האגרסיות שנאגרות בתוכ י נו מתפרקות כשאנחנו מגיעים למשחק אימון פנימי או אימון כושר. אני לא רוצה שתצחקו אבל בבטן התחושה היא שאנחנו חוזרים מחיפה עם משהו. אי אפשר לבוא בטענות לאמונה, גם אם בסוף אתה חוטף מהמציאות כאפה מצלצלת לפנים. בשעות הצהריים אני חזור

קוצר נשימה שבו מחפשים את המשאף ולא מוצאים. אני סוגר את הטלפון בא י כזבה עצומה וחוזר למיטה. בסוף הגוף נרדם מעצמו. שינה קלה, טרופה, מצב שאני לא מאחל לשונאים שלי. 28.1.21 יום שישי. מנסים להתרכז כל השיגעון הזה בכדורגל. לדעת שיש מחר משחק חשוב בחיפה, שהדרך לשאוב קצת עידוד ואופטימיות היא דרך המגרש. אני מתארגן לאימון כאילו אני הולך למסיבה הכי חגיגית בעולם. בכל זאת, כשיש מצוקה, השגרה הופכת לאירוע מכונן. אני נוסע לשפיים להתאמן, חושב בדרך על יוסי

הביתה. אין כמו האווירה של יום שישי. הריח של הבישולים, השבת שנמ י צאת בדלת. עד לפני כמה שבועות הייתי מקפיד ללכת לבית הכנסת שליד הבית בשכונת ארנונה.

מזרחי היקר שהחליט שמ י ספיק לו ומתפלל שאצל גל כהן הקארמה תהיה אחרת. מגיעים לאימון. כל הסיפורים על אווירת נכאים ועל שכונה וכל מיני סיסמאות שנוע י

בזמן האחרון אני לא מגיע, לא יכול להכיל את ה ס י ט ו א צ י ה ש א נ ש י ם בשנות הש י

יאנקוביץ'. עכשיו הוא אדום

4.2.2022 ˆ ידיעות ירושלים 58