ירושלים 04.02.22

קריאף. "מצב שאני לא מאחל לשונאים שלי" צילומים: באדיבות | בית"ר ירושלים

קריאף. כבר לא הולך צילומים: | לבית הכנסת

בית"ר ירושלים, האלבום הפרטי

טורין ויישארו בלי קבוצה ובלי פרנ ־ סה. "המועדון הולך לתקוע אותנו", הם אומרים. אני מנסה להרגיע את כולם, להבטיח שאף אחד לא ייזרק לכלבים. שלושה ארבעה שחקנים אני מחזיק בשיניים, 'יושב' עליהם שלא יעשו מעשה פזיז. בפני שחקן אחד התחייבתי שאעזור לו כלכלית אם יזדקק. יוצאים מבית וגן שבורים לגמרי. בערב מסתבר שג'קי בן זקן הציל אותנו. יש אור בקצה המנהרה. בערב אני יוצא עם אשתי מור למסעדה. צריך לבקש ממנה סליחה כי גם כשאנחנו יחד בבילוי אני לא מקדיש לה תשומת לב כי הטלפון לא מפסיק לצלצל והעוברים ושבים לא מפסיקים לבקש שנשמור על בית"ר. אני כבר לא מאמין לכלום. 2.2.21 יום רביעי. אנשים אופטימיים. נאיביים. קמו בבוקר עם הסיפור של ג'קי אבל יש לי יותר מדי קילומטרז' כדי להבין שעד שדברים לא קורים באמת, אין מה לבנות עליהם. מגי ־ עים לאימון. מציגים לנו את שרון מימר. "אם לא הייתי מאמין בכם לא הייתי פה" הוא אומר לנו. "עכשיו נדבר על הדשא". הסיפור של ג'קי בן זקן מתברר בסוף כמשהו שלא יקרה. הכוחות נגמרים. אני מנסה להיות חזק בשביל כולם אבל לפע ־ מים שואל את עצמי איפה אני יכול לשים את הראש. הנאמנות שלי היא מוחלטת, אבל היא לא העניין. גם לא אם יהיו לנו משכורות עכשיו או בעוד כמה שבועות.

עוררתי בשמונה וחצי. את הבת הקט ־ נה, אריה, בת ארבעה חודשים, השארתי איתי כדי להחזיר את השפיות. מהרגע שפקחתי עיניים הטלפון מתפוצץ משי ־ חות והודעות של אוהדים ושחקנים שמ ־ בקשים תשובות, מחפשים תקווה. לכולם אני אומר ש"יהיה בסדר", אבל לא מאמין לזה בעצמי. אני מתקשר לאלי אוחנה. השיחות עם אלי מחזירות לי את הש ־ פיות. אני מבטיח לו שכל דבר שיידרש אני כקפטן אעשה לטובת המועדון. אני לא מקנא במה שאלי עובר. הוא יחד עם מוני ברוש וחיים נבון נלחמים על המו ־ עדון. בסוף הם, ההנהלה, התקווה שלנו לפני כל רוכש או תורם פוטנציאלי. אף אחד לא היה נשאר רגע אחד נוסף בבית וגן במקומם. אני מצדיע להם. השחקנים, מאז שעות הבוקר החברים שלי, מתקשרים. אחד מספר שהוא לפני חתונה, אחר שהוא בדיוק חתם הסכם על שכירת דירה. אנשים לא יודעים מה לעשות. באתרי האינ ־ טרנט מדווחים שבית"ר בדרך לקבלת הלוואה. אני מגחך, לא מאמין לכלום. שבענו כבר מסיפור סטפן מלול ודומיו. אני אומר לשחקנים שאם יגיעו לפת ־ רון הוא יגיע לפתע, בזבנג וגמרנו, בלי רעש. מי שרוצה לקנות קבוצת כדור ־ גל או להציל אותה, קודם מזרים כסף ורק אז מקבל פומבי. הזמן הולך ומת ־ קצר, הדאגות מתרבות, שעות השינה מתמעטות. אני מסתכל במראה וקולט שפתאום יש לי המון שערות לבנות על הראש ושיבה על הזקן. אח, בית"ר, בכמה חודשים הזדקנתי בגללך בכמה שנים טובות. 1.2.21 יום שלישי. שעליה דווח, מההלוואה, כבר לא ייצא כלום. אני מגיע לבית וגן בבוקר. המקום רועש וגועש. בחדר האסיפות כולם באטרף. השחקנים בטוחים שהם יקבלו מחר מחרתיים מכתבי פי ־ 31.1.21 יום שני.

29.1.21 יום שבת.

לפני שהספקנו בכלל להיכנס למוד של משחק, אני רואה על לוח התוצאות הפו ־ . זה נראה 0 , בית"ר ירושלים 4 על חיפה כמו מתיחה או עוד חלום בלהות. בדקה אני מרגיש את הירך ואת הישבן. 20 ה־ כאבי תופת. כבר כמה שבועות אני מקבל זריקה כדי לשכך את הכאב ולשחק. אני מסמן לספסל שיש בעיה. צועקים לי למשוך עד המחצית. כואב לי. במקום הפגוע, בלב, בכל מקום בגוף. אין מצב יותר גרוע מאשר זה שבו אתה לא יכול להיעלם ולא יכול להילחם. ח � בלילה ב 12 אני מחנה את המכונית ב ־ ניה של הבית. יושב באוטו, חושב, משחזר מהלכים מהמשחק, מתפלל, נאנח, ככה. כמו תמהוני יושב ליד ההגה עד רבע לשתיים לפנות בוקר. הראש מבקש לע ־ לות הביתה, הגוף מסרב. פיזית ונפשית אני מפורק. 30.1.21 יום ראשון. ממשיכות שעות השינה שלי להיות הזויות. נרדמתי ברבע לשש, הת ־

. תחושה מוזרה לפני משחק יש דריכות, יש מוטיבציה, יש אטרף להרים את הנקודות מהרצפה ולחזור סוף סוף את הדרך הארוכה מהצפון עם חיוך. בדרך לסמי עופר אני מקבל הוד ־ עות מאדווין ג'סי ומרקו יאנקוביץ'. "לא גדלנו בבית"ר ואנחנו לא קשורים כבר למועדון, אבל זה מקום מיוחד שחשוב לעיר, לאנשים. אתם חייבים לשמור עליו ולהישאר בליגה. בהצלחה היום", הם כותבים. לא יודע מקצועית וגם לא רוצה לחוות דעה. היו פה ויש גם היום אנשים טובים שאכפת להם מבית"ר, גם אם מבחוץ זה לא נראה ככה. מגיעים לסמי עופר. חדר ההלבשה שקט מאוד, אבל לא שקט מקפיא אלא מכוון מטרה. אני רואה בחימום איך אנשים בעיניים משדרים שאנחנו באים לעשות כאן משהו. אני אוסף את השחקנים. "מה שיהיה מחר לא תלוי בנו. אין מצב שאנח ־ נו יוצאים מכאן בידיים ריקות", אני אומר להם. מתחיל המשחק. משום מקום ועוד

יש כאן מועדון כדורגל, אנשים, פרנסה, קיום. המצב הכי גרוע שי ־ כול להיות והיה כאן אי פעם. לא נשאר מה לעשות חוץ מאשר להתפלל. בסוף, אני כמו אבא שדואג לילדים שלו וחרד להם אבל שומר על פאסון. אולי בסוף כשהכל ייגמר בטוב, הכל יתשחרר אצלי. נקווה לבשורות טו ־ בות, אופיר.

ג'סי. "מה יהיה עם בית"ר?"

ידיעות ירושלים ˆ 4.2.2022 59