ירושלים 12.5.23

יצחק טסלר

היום שאחרי המגפה "מצב של מלחמה מתמשכת" ) ניהל את מחלקות 68( פרופ' דרור מבורך הקורונה בבית החולים הדסה הקורונה היתה לא פחות ממצב "בשבילנו בהדסה עין כרם של מלחמה מתמשכת", אומר פרופ' מבורך, מוותיקי הרופאים והחוק־ רים במרכז, שכיום מכהן כמנהל המערך האימונולוגי-ראומטולוגי אלרגולוגי. "היה סבל ניכר באוכלוסייה האזרחית, במיוחד בקרב מבוג־ רים, ערירים, וכן אצל ילדים, במהלך סגרים וההגבלות השונות, אך בבית החולים לא היה זמן לחשוב על כל אלה. היה זרם בלתי פוסק של חולים, רבים מאוד וקשים מאוד, פתיחת מחלקות נוספות, גיוס ואיוש צוותים, התמודדות עם מחלת קורונה אצל עובדים במרכז הרפואי, וקושי לא פשוט בהתמודדות עם חולים קשים ומשפחותיהם. "מהר יחסית הקמנו צוותי תמיכה פסיכולוגיים, וגילינו להפתעתנו שגם הרופאים, הרופאות, האחיות והאחים וכל הצוות המטפל, ובהם הקשוחים ביותר, פורקים עומס רגשי רב שמצטבר כל הזמן. אף אחד בצוות לא הת־ לונן, היתה תחושת שליחות גדולה, וכל אחד ניסה לתת הכל למרות שגם בגרעין המשפחתי של כל חבר צוות היו צרכים אישיים. "המאבק הזה לא היה במשך ימים ו/או שבועות אלא מאמץ מתמשך על פני חודשים רבים ושנים. בראשית המאבק זכה הצוות הרפואי בתשואות במרפסות, שחיממו את ליבנו, בדומה למה שנעשה באיטליה. בהמשך הת־ שואות שככו אבל תחושת השליחות ליוותה אותנו ולא דעכה לרגע. היו רגעים קשים רבים, אבל ידענו שאנחנו בחזית המאבק והרבה מהבריאות האזרחית תלויה בנו, ולא פעם עם יצירתיות. "ראינו בתחילת המגפה כיצד אלו שנפטרו מתים לבד בשל הנחיות בידוד קשות, מתים מוות לא ראוי, בודד, ומייד יזמנו, אולי לראשונה בעולם, עם מתנדבים יקרים (הראשונים היו 'יד אברהם') שחלו, כניסת מתנדבים למחלקות לשמש חברה וסעד גם בחולי וגם אם חלילה המוות מתקרב. המאבק המתמשך הזה הוציא את ישראל היפה, יהודים, ערבים, נוצרים, דרוזים ובני מיעוטים אחרים, לעבודה משותפת למען הבריאות והקלה על מצוקת הקהילה, והוכיח כמה ניתן לחיות ביחד ואחרת ועם כבוד הדדי ומקצוענות בעבודה. המגפה עשתה בנו שמות, אבל גם הוציאה מאיתנו איכויות של התגייסות ומסירות חברתית".

ארגון הבריאות העולמי הודיע השבוע שהקורונה כבר לא מקרה חירום, ובמקביל נסגרה המחלקה האחרונה ‰ לרגל שטיפלה בחולי הבירה חזרנו לירושלמים המאורע שעמדו בקו החזית מול הנגיף הקטלני: מהרופא שטיפל בנדבקים הראשונים ועד המתנדבת שליוותה קשיש בודד עד לרגע האחרון

צילומים: שלו שלום | חדאד עם וללא מיגון

"כל הדרך בכיתי" ), התנדבה 20( איריה חדאד במחלקת הקורונה של 'שערי צדק'

בגל הרביעי של המגפה, התחלתי להתנדב ,2021 "בספטמבר במחלקת הקורונה של 'שערי צדק' במסגרת האגודה להתנדבות", מספרת ). "היה מטופל אמריקאי, קשיש, אלמן, שחי לבד בארץ. 20 איריה חדאד ( היה לו אח מבוגר בארה״ב שהגיע לישראל, אבל לא יכול היה להיכנס למחלקת הקורונה כי הוא היה בקבוצת סיכון. "אז אני נכנסתי למחלקה והחולה ביקש לשמוע רדיו. אז עטפתי את הט־ לפון שלי בשקית וכך הוא הקשיב לרדיו. כל כך אהבתי אותו והוא אמר ’. כל I love you לי יום אחד: 'אתה בן אדם טוב, אתה עוזר לי כל הזמן - הצוות אהב אותו והוא הודה על כל דבר קטן. "אחרי כמה ימים המצב הרפואי שלו התחיל להידרדר. נתתי לו לדבר עם אחיו והם נפרדו בשיחת טלפון. "ביום שהוא נפטר זה היה קשה לי, כי זו היתה הפעם הראשונה שאני בכיתי כשמישהו נפטר במחלקה. לא היה בן משפחה שיוציא לו תעודת פטירה, אז אני הלכתי והוצאתי, ופשוט כל הדרך בכיתי. אני מתנחמת בזה שהוא כבר לא סובל מכאב ומשתעל בגלל הנגיף המרושע הזה אלא נח בשלום על משכבו. יהי זכרו ברוך". סבא וסבתא של חדאד שרדו בקושי את הכיבוש הנאצי בתוניס, בתקופת מלחמת העולם השנייה. כשנולדה קראו לה הוריה איריה, שם שפירושו היא למדה בבית ספר ממשלתי, יהודייה יחידה בכיתה 13 'יראת ה''. עד גיל מוסלמים. היא נלחמה כל השנים שלא ללמוד את הקוראן וחוותה 30 של אנטישמיות, כשחברותיה לספסל הלימודים משכו בשערות ראשה וגררו אותה על הרצפה. "אני תמיד נלחמתי", היא מספרת. לפני כשש שנים עלתה לישראל, וכשסיימה תיכון בחרה להתנדב ב'שערי צדק'. "יש שם צוות תומך והרבה אהבה ותמיכה למטופלים, שבגלל מגפת הקורונה היו מאושפזים לבד, בלי משפחה שמבקרת". מתברר שהחובה ללבוש בגדי מגן הקשתה מאוד על הפעילות. "תמיד היה . נפלה בחלקי N 95 ממש חם בתוך ה'וואנזי הלבן', עם חלוק ההגנה ומסיכת הזכות להיות שותפה למאמץ, ולו בחלק קטן, של להביא אוכל למטופלים, להאכיל חלק מהם, להחזיק את היד ולדבר".

צילום: שלו שלום | פרופ' מבורך

12.5.2023 ˆ ידיעות ירושלים 36