ירושלים 16.06.23

בחזרה לחיים

שבו נפצעה אלומה 20 הפיגוע בקו

צילום: אבי אוחיון, לע"מ | שבו נפצעה ד"ר אלבז־גרינברג 26 הפיגוע בקו

עובדת ב'הדסה', והיא אחת משלוש הנשים היחידות בישראל שעוסקות בקרדיולוגיה פולשנית. סיפור של ניצחון בין המוזמנים למפגש השבוע היו גם כמה שרצו להגיע אך בגלל מצבם לא יכלו להש־ תתף, ובהם פצוע שנאלץ לעבור באותו יום ניתוח שיקום נוסף בעקבות הפציעה שהוא סוחב עד היום. איך זה מרגיש להיפגש עם שורדי פיגועים אחרים. זה לא מחזיר לאחור? אלומה: "שום דבר שאני עושה במצב שלי היום הוא לא פשוט. וזה נכון עבור כל מי שהיה במפגש – המלחמה היא יומיומית ושעה שעה. כל מי שהיה במפגש הזה היום נלחם כדי לחיות את החיים. זה בסך הכל סיפור של ניצחון. המפגש הזה הוא מפגש העצמה עבור כל מי שעבר את זה". רחל: "האירוע הזה היה מאוד מרגש – לטוב ולרע. אני חייבת להגיד שבחלק הראשון של המפגש זה היה לי קשה. אני לא בנאדם שבו־ כה בקלות. גם כשאלומה נפצעה לא בכיתי. אבל באירוע הרגשתי שאני עומדת לבכות. הוא מצד אחד החזיר אותי לימים הלא טובים ההם. מצד שני היה משמח לראות את האנ־ שים אחרי שהתאוששו וחזרו ל'חיים'. לצערי, כשאנשים שומעים 'פצוע' ואפילו 'קשה', הם לא מתארים לעצמם מה המשמעות של זה. כל מי שהיה באירוע יודע בדיוק מה עבר על כל אחד מהפצועים ואיך הוא נפצע. בין שנרצה או לא, אנחנו 'גרים' ביחד בשיקום. אנחנו עוברים את התקופות הקשות האלה שלנו ביחד". סינגר: "נתן לי המון כוח לדעת שהניצו־ לים מהפיגועים האחרים התגברו וממשיכים בחייהם. מאוד מורגש שלכל ניצולי הפיגו־ עים, בין אם את מכירה אותם ובין אם לא, יש תחושת קשר מאוד עמוקה. הטראומה שחווינו והזכרונות קושרים בינינו וגורמים לנו להבין אחד את השני. וזה לא רק בישראל, אלא בכל פעם שאני בחדר עם קורבנות אחרים, תמיד יש 'היכרות' עם מה שעברנו, עם החוויה המ־ שותפת ההיא שקושרת בינינו לנצח". שנה אחרי 22 חוג'ה פרץ: "האירוע הזה הפיגוע מאוד מרגש. זה קצת מחזיר אחורה לטראומה, אבל זה גם היה כיף כי בדרך כלל כל יום אתה הולך לישון עם כל האירוע הזה לבד וחי את החיים שלך לצד הפיגוע לבד. בפגישה עם האנשים האלה אני מרגישה שהם מבינים אותי, שהם יודעים מה אני עוברת, והם חוגגים איתי את החיים. הם כאילו חלק ממני, כי הם הכי מבינים אותי. הכרתי את רוב האנשים שהגיעו. כל אחד מאיתנו נפצע בפיגוע אחר, אבל עברנו את השיקום ביחד".

"היתה דממה מפחידה. הריחות היו נוראיים. עד היום אני מריחה אותם, ויש מצבים שפ־ תאום יש לי פלאשבקים, כשאני עושה פן לדוגמה. הייתי כנראה מבין הראשונות שטי־ פלו בהם. הגיע אליי חייל בשם אלי, שעד היום אני מחפשת אותו. הוא נפצע בכתף, ואני זוכרת שירד לו דם, אבל הוא קרע את המדים שלו ועשה לי חוסם עורקים ברגל ימין. אם לא הוא, אני מאמינה שהייתי מאב־ דת את הרגל הזו. "הגעתי לבית החולים כשהעיניים שלי פקוחות אבל אני לא רואה כלום, איבדתי כמעט את כל הדם שהיה לי בגוף, הייתי צרי־ מנות דם. סיפרו לי ששאלתי בחדר 120 כה הטראומה את ד"ר ריבקינד אם אני אחיה. הוא אמר לי שהוא עוד ירקוד בחתונה שלי (וכך אכן קרה; א"פ)". מצבה הידרדר אבל בעזרת תרופה נסיונית ניצלו חייה ואחרי חודש בטיפול נמרץ חוג'ה פרץ התעוררה. "חוץ מהפציעות הגופניות של הפיגוע, הכל מאוד קשה נפשית. אומנם הצילו לי את החיים, אבל אחר כך היה קשה לי לחזור לאכול, לדבר. ישבתי בערך שנה על כיסא גלגלים, ואז הליכון ואחר כך קביים. עברתי שיקום של ארבע שנים רק כדי לחזור ללכת". גם היום היא פוקדת את בית החולים לעי־ תים קרובות לצורך ביקורות ובדיקות. "הפ־ ציעות הקשות האלה מלוות אותך כל החיים. לפני חצי שנה עברתי ניתוח מאוד מורכב 30 בכף הרגל. באופן כללי עברתי יותר מ־ ניתוחים. אני קמה כל יום עם כאב חדש". למרות זאת היא נחשבת לנס רפואי ומאמ־ רים רפואיים רבים נכתבו על מצבה. ד"ר גבי אלבז גרינברג נפצעה אנוש ר � , שבו נה 1995 באוגוסט 26 בפיצוץ קו גו חמישה בני אדם ולמעלה ממאה נפצעו. "הייתי בדרך ללימודים, ריפוי בעיסוק, באוניברסיטה העברית", היא מספרת. ל'הדסה' היא הגיעה עם פציעה רב־מער־ כתית קשה, כולל קטיעה של עורק הצוואר. "למשפחה שלי סיפרו שאני פצועה אנוש ושסיכויי ההחלמה שלי אפסיים", היא נז־ כרת. "אלא שלתדהמת כולם, כעבור מספר ימים בתרדמת פקחתי את עיניי וחזרתי להכרה מלאה. שרדתי. נותרתי בחיים בני־ גוד לכל ההערכות. לאחר השלמת התואר הראשון ובעקבות הפיגוע החלטתי לחשב מסלול מחדש וללמוד רפואה. התמחיתי ברפואה פנימית עם תת־התמחות בקר־ דיולוגיה". היום ד"ר אלבז־גרינברג, אם לשלושה, "רופאה במקום שהציל את חיי"

תמיכה חוצת יבשות גם למעלה משני עשורים אחרי הפיגועים הטראומטיים ממשיכות נשות הדסה לשמור על קשר עם הפצועים. כך היה למשל כשאלומה ביקשה לחגוג ברית לבנה בבית החולים. נשות הדסה שליוו אותה דאגו לסגור עבורה את בית הכנסת ולחגוג עימה את שמחתה. "כששמעתי את הסיפורים של אלה שהחלימו אחרי הטיפולים ב'הדסה' חשתי הכרת תודה לכל אלפי התומכים של הדסה שמאפ־ שרים לכל זה לקרות", אומרת נעמי אדלר, מנכ"לית ארגון 'נשות הדסה'. "כשחלילה הפיגועים מתרחשים, יש לנו מאות אלפי נשים באמריקה שמבקשות לדעת את כל הפרטים: מה מצב הפצועים, מה אפשר לעשות כדי לעזור, וככה זה במשך עשרות שנים. הסיפורים שסופרו באירוע ממחישים את זה, כמו גם עד כמה חשוב שמשרדי ארגון נשות הדסה בישראל יהיו כאן, יעדכנו על המקרים ויפגשו את המשפחות. 'הדסה' מאוד שונה מכל בית חולים אחר בישראל, והקשר עם ארה"ב ניכר בכל אחד מהסיפורים. אני מוצפת רגשות בגלל הסיפורים, וזה גם כל כך מספק לראות את התוצאות המ־ שמחות ואיך הצוות הרפואי פועל כדי לוודא שהפצועים יחלימו. לשמוע איך אף אחד לא מרים ידיים, לא המטופלים, לא הצוות הרפואי ולא הצוות שלנו של הדסה. מדהים לראות את זה". "היה מרגש לשמוע את הסיפורים מהניצולים ואת רגשות התודה שיש להם גם לצוות הרפואי שהלכו איתם יד ביד את החוויה המאוד מאתגרת של ההחלמה ולא ויתרו עליהם, וגם לנשות הדסה שהיו שם עבורם בכל צעד כדי לתמוך בהם ובכך לייצג את מאות אלפי הנשים מארצות הברית שמקדישות את החיים שלהן כמו גם את הלב והנשמה כדי לתמוך בעבודה בבית החולים", מוסיפה סוזי פת בנבנישתי, מנכ"לית משרדי 'הדסה' בישראל. "גם אחרי ההחלמה 'נשות הדסה' נשארות בקשר עם הניצולים כדי לסייע בכל מה שאפשר. יש לנו את הזכות הגדולה להמשיך לעבוד כאן ולתת מענה לצרכים בתוך בית החולים שמשרת את תושבי העיר ירוש־ לים וישראל בכלל, ובאופן מתמיד לחפש מה עוד אפשר לעשות". יו"ר דירקטוריון בית החולים הדסה, דליה איציק, מסכמת: "בית החולים והצוות שלו הם חלק בלתי נפרד מהעיר ירושלים גם בש־ גרה וגם כאשר הטרור מכה בעיר. במשך שנים רבות בית החולים הדסה נותן טיפול מקצועי ומסור לתושבי ירושלים ומדינת ישראל וכך יהיה גם בעתיד".

16.6.2023 ˆ ידיעות ירושלים 44