ירושלים 22.03.24

דוד בראשי ('דוש'): "תפקידו של הליצן הוא לאזן את הסיטואציה - אם יותר מדי סוער הוא בא להרגיע ואם יותר מידי רגוע הוא בא לעורר ולשמח"

הגיבורים האלה". בראשי: "בימים הראשונים של המלחמה ניהלתי מהבית את הליצנים בהדסה וגם שלחתי צוותים למלונות שא־ ליהם פונו העקורים, עבדתי כמו משוגע. גם התגייסתי למילואים ביחידת מרכז שיקום עורפי (מלש״ע), לשם מגיעים כל פגועי הנפש. מפקד היחידה, יורם בן יהודה סיפר לי שהוא בחיפושים בדרום אחרי הבן שלו, ואני מח־ זיק אצבעות שהוא ימצא אותו חי, אבל היה מאוד ברור שלא. ביום חמישי הוא מודיע לנו שהבן שלו נפל ויש הלוויה. בינתיים מצאתי את עצמי הולך עם אף אדום ונ־ עליים גדולות במלון בלובי ליד אנשים שחזרו מלוויה עם חולצה קרועה (לפי מנהג האבלים - א"ז) מנגד היו גם מקרים מרגשים כמו שכשבתחילת המל־ חמה פגשתי חיילים פצועים בהדסה, ושבועיים וחצי אחר כך אני נכנס למלש"ע ואני שומע מאחורה 'דוש' - אני מסתובב אחורה ואני רואה אותם, אחרי הניתוחים והשי־ קום הפיזי, והם שם לשיקום הנפשי. לראות אותם עומדים על הרגליים חזקים ועוד זוכרים את השם שלי, זה מאוד ריגש אותי". קרן: "כשהייתי בבאר שבע נשמעה אזעקה, אז ירדנו למקלט והתחלתי את המופע. תוך כדי המופע שמענו "בו־ מים" רועשים מעלינו וראיתי דיסוננס מטורף בין ההורים לילדים: ההורים באימה אבל הילדים היו איתי במאה אחוז מסתכלים ושמחים. חשבתי לעצמי כמה מדהים שיכולתי לקחת את החוויה הזו שיכלה להיות טראומטית ולהפוך את זה למשהו אחר. בסוף המופע אף אחד לא זכר שהיה אזעקה בהתחלה". מהן התובנות המקצועיות והאישיות שלכם מהעבו־ דה במלחמה? קרן: "ככלל, הבנתי שאני חייב לנתק את עצמי מהסי־ טואציה, הרבה פעמים יש את אריאל ויש את הליצן". בראשי: "הטירוף בבית חולים והפחד, מתערבב במין קרנבל הומניטרי של רצון טוב שגם יוצר המון רעש. תפקידו של הליצן הוא לאזן את הסיטואציה -

סעדה ליד מישהו שהוא שרוף חצי גוף, לצחוק איתו ולתת לו כיף. פעם אחת יצאתי מהבריכה מאוד כעוס. כשאבא שלי שאל אותי למה, הסברתי לו ש'האיש הזה שאין לו יד, שוחה יותר מהר ממני'. ואז אבא ענה לי: 'לא, הוא שוחה יותר מהר ממך עם יד אחת'. לימים הבנתי שהוא התכוון לומר 'אל תראה אותו כמי שחסרה לו יד', אלא 'תראה איך הוא מצליח עם יד אחת'. שם כנראה התחלתי לראות את אני לומד 14 הבן אדם הנכה והפצוע שמולי, כשלם. מגיל תיאטרון בתיכון וידעתי שהתחום שלי משחק". ליצן בין אבלים בטח הניגודיות שבין המקצוע ה"מצחיק" לבין המ־ ציאות העצובה מייצרת חוויות עוצמתיות. פרץ: "הגעתי לעין כרם, כולי מחופשת, ושמה אני פוג־ שת חייל אחד בלי יד, ואחר בלי רגל. הם באמת היו מקסי־ מים כלפיי, אבל היה לי מאוד קשה, כי לא מצאתי מה לה־ גיד. הרגשתי שאין לי מילים, אז פשוט עשיתי ג'יבריש. דיברתי בג'יבריש, וככה הצלחנו להעלות חיוכים אצל

סיפור שובה לב. "כשבתי גילי היתה קטנה גילינו שיש לה אפילפסיה", ), אם לארבעה מבית חורון, העובדת 49 נזכרת אפי פרץ ( בבקרים כגננת בשכונת רמות. "במהלך האשפוזים הר־ בים, פגשתי ליצנים רפואיים. בהתחלה לא אהבתי אותם, כי הייתי עצובה מכדי להכיל אותם. אך בהמשך נחשפתי יותר ויותר לעבודה שלהם ובעיקר לחיוך שהם מעלים, גם אצלי וגם אצל הילדה שלי שהייתה מחכה לבואם". פרץ החליטה ללמוד ליצנות רפואית בעמותת 'שמחת הלב' בירושלים, ולדבריה "זו המתנה הכי יפה שהענקתי לעצמי. בקורס לומדים שהליצן לא מטפל אלא מעלה חיוך לחולה. אני ניגשת לחולים עם הרבה אמפ־ תיה כי אני יודעת מה זה להיות בבית

חולים. אני גם משמשת כמלווה לסטאז'רים בתחום, ומשתדלת להתנדב פעם בשבוע בשערי צדק ובבתי אבות". בינתיים, גילי שכבר , מצטרפת מדי 14 מלאו לה פעם לאמה ומסייעת לה בעבודתה כליצנית. חוץ ממנה לפרץ יש עוד שתי בנות המשרתות בימים אלו בצה"ל. האחת הייתה תצפיתנית בכרם שלום, ול־ דברי אמה, "ניצלה ממש בנס" מהטבח של השביעי באוקטובר. השנייה חזרה מהודו במיוחד כדי להתגייס, ופרץ מספרת בהתרגשות כי "אחרי תשעה חודשים שהן לא התראו, הן נמצאות באותו חמ"ל ביחד וזה עושה להן כל כך טוב".

אם יותר מדי סוער הוא בא להרגיע ואם יותר מידי רגוע הוא בא לעורר ולש־ מח. ברגעים האלה פשוט היינו עם הפצועים והרגשנו אותם. כמובן שבחדרים בהם היו המשפחות שביקשו לא להיכנס, אז כיבדנו ולא נכנסנו". פרץ: "אני מרגישה שהש־ ליחות שלי עוד יותר גדולה עכשיו ושצריכים אותי בהרבה מקומות. אני באה לבתי חולים ואני רואה אנשים וילדים באים ומנגנים, יש לנו כל כך הרבה שותפים למצווה הזאת, וזה כל כך יפה לראות את זה. אם פעם היינו בין היחידים שבאים, אז היום יש את כל עם ישראל. עצ־ רנו בנקודות איסוף של החיילים, הצחקנו אותם, והרגשתי שאנח־ נו ממש נותנים להם כוח ושממש העלינו להם חיוכים על הפנים".

הפסיק את התואר ועבר לליצנות. קרן צילום: יקיר | שוקרון

) שגדל בירושלים, מעיד על 41 קרן ( עצמו שלמרות שתמיד היה הליצן של הכי־ תה, אחרי הצבא פנה דווקא ללימודי עבודה סוציאלית, ("אמא אמרה שצריך תואר ראשון"). הטוויסט קרה בשנה ב' ללימודיו, כשנשלח להתמחות במחלקת ילדים בהדסה עין כרם. "זו היתה עבודה ממש מבאסת", הוא מספר. "וכל פעם שהייתי מדבר עם משפחה, היה נכנס ליצן לחדר ו'מרים להם'. באחת ההפסקות דיברנו ואז אמ־ רתי לו 'אני רוצה לעשות את מה שאתה עושה ולא את מה שאני עושה". הוא הפסיק את מסלול העבודה הסוציאלית, ועבר ללימודי ליצנות באשדוד, ובהמשך אף נרשם ללימודי משחק בניסן נתיב. כיום הוא מתגורר ביישוב אלון וחוץ מהיותו ליצן רפואי בבית החולים השיקומי "אלי"ן", הוא גם חבר בלהקת ה"ווקה פיפל". ) עובד כליצן רפואי במרכז הרפואי הדסה 47 בראשי, ( עין כרם כבר עשרים שנה. כיליד ירושלים, בראשי מעיד על עצמו שלמרות שהוא חי כיום בעיר יפו, הוא יותר ירושלמי מירושלמי. את השם 'דוש' קיבל מהכינוי בכור־ דית 'דושה' (דבש) שהוצמד לו כילד, ולימים כשבחר שם לדמות הליצן שלו, החליט בראשי להוסיף אותו בתעודת הזהות. כילד לנכה צה"ל, בראשי צבר לא מעט שעות בבית הלוחם, שם ראה אנשים עם פרוטזות, פצעי כוויות, וכאלו המרותקים לכסאות גלגלים. "זה לא הפחיד אותי או איים עליי", הוא משתף, "גדלתי בלחכות בסבלנות עד שזה שאין לו רגל יסיים לשתות מהקולר, או לעמוד לידו בתור במ־

"תוך כדי המופע קרן: שמענו "בומים" רועשים מעלינו וראיתי דיסוננס מטורף בין ההורים לילדים: ההורים באימה אבל הילדים היו איתי במאה אחוז מסתכלים ושמחים"

ידיעות ירושלים ˆ 22.3.2024 45