המפרץ 09.08.24

"מה שקורה פה זה הרבה מעבר לעבודה". בלילי | בפלאפל שלו צילומים: פרטי

זה המקום שלי

"אני לא נרתע מהרקטות,

אז למה, באמת? "אני כאן בשביל בגלל החיילים. כדי לתת להם אי של שפיות בתוך הטירוף. הם אוכלים וצוחקים קצת, וחוזרים למו־ צב. אני חי באמונה שמה שצריך לקרות קורה, ובסוף זה גם לטובה". תסביר. 120 "אולי אחרי השנה הזאת יזרקו את הח"כים ויבחרו חדשים? ואולי גם אנחנו כעם נהיה בתובנות שלא היינו מגיעים אליהן בדרך אחרת. האמת שגם אני לא יודע איך אני עדיין מחזיק מעמד. אני קונה ירקות וחזה עוף בכל בוקר מרמי לוי בנהריה, ומביא איתי לשלומי. על הדרך אני מעמיס באוטו גם כרוב כבוש, שמן וחמוצים מהספקים. כולה טויוטה, רכב פרטי עם מקום מוגבל, ולכן אני עסוק בכל יום בקניות והשלמות. ולפני שבוע היתה לי תקלה במקרר השתיה, והחברה שמתחזקת את המקררים סירבה לשלוח טכנאי. נאלצתי להביא טכנאי באופן פרטי והם זיכו אותי. יכולתי לסגור כמו כולם ולקבל פיצוי כלכלי, אבל אחד הפ־ חדים הגדולים שלי הוא שהלהבה בעסק תיכבה, גם מבחינה מטאפורית. זה המ־ קום שלי ואני צריך להיות בו". סוגר חדשות מתחילת המלחמה הוא חווה כאן מאות אזעקות. "אין חוקים" הוא אומר "לפ־ עמים עוברים יומיים שקטים ואז מגיע דקות. בשבוע שעבר 20 רצף אזעקות של יצאתי למחסן להביא משהו ופתאום היה בום הסטרי ואחריו אזעקה. כשיצאתי מהמרחב המוגן היה מולי ענן עשן, רק במזל כלום לא נפגע. אולי אני מצליח לתפקד כי אני לא שומע חדשות. סגרתי את הטלגרם, קבוצות הווטס אפ מושת־ קות. השארתי אפליקציית חדשות אחת, שאני בקושי פותח. ואני נזהר, בימים מתוחים במיוחד אני לא מרשה ללקוחות לשבת על הדק והם קונים והולכים, ויש ימים ספורים שאני בכלל לא פותח". לא קורצת לך האפשרות לעבור למשל לתל-אביב? "זה הפחד הכי גדול שלי. אני יודע מה הערך שלי בשלומי ובסך הכול טוב לי, עשרת החודשים האחרונים הם לא מדד עבורי כי יש דרך שבה אני מאמין. אני יודע שאצליח בכל מקום שאליו אלך, אבל זה לא הזמן לעזוב. חייבים לשמור על הצפון ולחזק אותו כי התחושה היא היה כביש 899 שהצפון נשכח. כביש שהתנועה בו לא עצרה לרגע, ועכשיו במשך שעה לפעמים לא עובר אף רכב. ואנחנו לא יודעים מה יהיה מחר, ובאיזה היקף תחזור העבודה גם כשהאנשים יח־ זרו לכאן. ברור לי שגם אני לא אחזור להיות האדם שהייתי לפני המלחמה. אבל מה שקורה כאן הוא הרבה מעבר לעבודה, ומה שבטוח הוא, שמבחינה ביטחונית אי אפשר להמשיך לשבת על הגדר. אני מקווה שהאחראים יעשו את מה שצריך, כי אי אפשר להמשיך עם המסטיק הזה".

אבל זה מחלחל ועצוב

לראות ככה את המקום. בקצב הזה

יש מצב ששלומי תישאר עיירה נטושה"

"אני כאן בשביל בגלל החיילים. כדי לתת להם אי של שפיות בתוך הטירוף. הם אוכלים וצוחקים קצת,

וחוזרים למוצב"

אלף 80 אפשר להתנהל לאורך זמן כש תושבים מפונים מבתיהם. אנשים מש־ לומי אומרים לי שבישובים שאליהם התפנו יש להם עבודות וחברים חדשים, ולא ברור כמה מהם יחזרו. וגם אם יחז־ אחוז, מי הם יהיו? מבוגרים שיש 70 רו להם פחות אופציות? ואנחנו מדברים על הרבה מעבר לכוח הכלכלי – יש כאן התיישבות. אחוז 100 יכולתי לשבת בבית ולקבל פיצויים, אבל קודם כל זה לא אני, וב־ עיקר - אנחנו מיישבים את מדינת יש־ ראל. אז ברור שיש סיכון בחיים כאן, אבל מה שעשו לצפון הוא פשוט טירוף. אחוז כדי 25 בשלומי נתנו הטבת מס של להביא אוכלוסייה חזקה, היתה לזה הצ־ "הנוכחות שלי נותנת לאנשים אופטימיות. אני מציע אוכל בסיסי, ובסוף לא באמת משנה מה אתה מוכר. אנשים קונים חוויה"

הכל בשביל החיילים. לקוחות בפלאפל בלילי

לואים, ואני חוזר כל יום לאש הזאת. והרי אף אחד לא מכוון לי אקדח לרקה ומכריח אותי לבוא".

לחה אדירה ועכשיו מי יודע מה יהיה. יש ימים שאני אומר שלא אפתח יותר. אנשים חזרו הביתה אחרי חודשיים מי־

ידיעות המפרץ ˆ 9.8.2024 17