לאשה: הנדל"ניסטיות

הנוף שנשקף מהבית בטבעון, שקניתי מהחצי שלי ומהחצי שהיה שלו

שאף אישה במשפחתי לא התגרשה לפניי. ואולי אפתח בחשיפת העובדה אף לא אישה אחת! אין לי מושג אם זה טוב או רע, אבל הייתי הראשונה מכל בנות משפחתי המצומצמת והמורחבת שעלתה וטיפסה על מדרגות הרבנות, וירדה מהן כשידה על העליונה, לא במובן המטאפורי. פשוט רצתי לעבר פקח תעבורה שעמד מעל רכבי עם רון בלב ועט ביד. כך או כך, הוזמנתי לכתוב על הפן הכלכלי של הגירושים. מובן וברור שלא אצליח לסקור את כל התהליך לפרטי פרטיו, לכך יידרשו שניים־שלושה טורים לפחות, אבל חשוב לי לכתוב שאף על פי שהתהליך היה קצר יחסית - התגרשנו באמצעות מגשרת ("מגשרת", אגב, היא מילה נהדרת לרעיון נהדר ומומלץ מאוד) - התהליך היה מפרך, מפחיד ומלא־מלא טפסים וניירות, עניין מבעית לכשעצמו. אתמקד בנכס העיקרי, מלבד הילדים כמובן - הבית. תמיד נשאלת השאלה, מה איתו, בין אם יש או אין עליו משכנתא. מוכרים אותו ומחלקים חצי־חצי? או שמי מהצדדים יקנה את חלקו של בן או בת הזוג. "אין סיכוי! אני לא אוכל, אני יכולה רק לחלום על זה", אמרתי למגשרת ששאלה אם ברצוני לקנות את חלקו של האקס בבית.

. מרגע שנפלה ההחלטה על הגירושים, ברור היה "אז תחלמי!" היא ענתה כי הוא זה שירכוש אותו. "ובכל מקרה", המשיכה המגשרת, "סבלנות! חכי רגע לפני שאת יוצאת בהצהרות. אנחנו צריכים לחכות להערכת שמאי. להחלטות האקטואר. בינתיים תתייעצי". בלבי חשבתי, מה יש לי להתייעץ? עם מי אתייעץ? על מה יש לי בכלל להתייעץ, מי יתן לי משכנתא? אני הרי סופרת. ומן הידועות שסופרות אינן סופרות כסף. משכנתא היא עניין רציני. אומרים לנו "משכנתא", ואנחנו רואות מנהל בנק עם וייב בולשביקי יושב מאחורי שולחן ענק ואנחנו צריכות שליח של וולט כדי להעביר לו את המסמכים החתומים. ועוד הקדמה קצרה. התחתנו צעירים ועניים בני עניים. הורינו, משני הצדדים, לא רק שלא יכלו לעזור, אלא שאנחנו סייענו בכלכלתם. ברם ובכל זאת, הגענו בעשר אצבעות, כמו שאומרים, כלומר, בעשרים אצבעות שנות נישואים נותרה לנו משכנתא 30 לבית יפה בקריית טבעון. אחרי קטנה מהמשכנתא העצומה שלקחנו שנה לאחר נישואינו. כל הכבוד! אלא מאי? כשמתגרשים, כל הכבוד הזה מתחלק בשניים. ובואו, הכבוד

57