לאשה: הנדל"ניסטיות

משנה למנכ"לית בחברת ליאת דנינו מגבעתיים, , גרושה ואמא לשניים 53 אלמוגים, בת , אחת מתוך בבית פרטי רחב ידיים בעיר לוד "גדלתי שלושה ילדים. הייתה לנו חצר ענקית עם עצי פרי כמו פומ ־ לות ולימונים, והחיים שלנו התרחשו בחוץ. תמיד היו חברים, משפחה ושכנים שהתארחו בבית שלנו. כולם הכירו את כולם, הלכנו יחד לצופים, לבית הספר, חזרנו ביחד, בלי טלפונים ובלי ווטסאפ. זה היה בית

חם, פתוח, מלא תנועה וקשר אנושי". אני גרה בדירת ארבעה "היום היא קטנה יותר מהבית חדרים בגבעתיים. שגדלתי בו, אבל לא פחות חמה. גם כאן יש קהילה אמיתית. "אני בקשר מצוין עם השכנים, אנחנו עו ־ זרים אחד לשני, מרגישים נוח לבקש בייביסיטר

בית הוא לא מיקום, אלא קהילה

או מקדחה. הנוף אחר, העיר שונה, אבל התחושה דומה למקום שבו גדלתי. זה מוכיח לי שבית הוא לא הגודל או המיקום, אלא האנשים, הקשר והקהילה שנבנית סביבו".

צילום: קבוצת מבנה

סמנכ"לית שיווק ומכירות יעל פרי מקיסריה, , נשואה ואמא לארבעה 55 בקבוצת מבנה, בת הייתי בת בדירה ישראלית ממוצעת בחיפה. "גדלתי בכורה עם ארבעה אחים, במשפחה שלא התאפיינה בשפע חומרי, אלא בערכים של חריצות, אחריות ותחושת שייכות. הוריי עבדו קשה כדי להעניק לנו יציבות וביטחון.

"אבי עבד שנים רבות ברפא"ל, ולאחר פרישתו פנה לעולמות המסחר והמכר ־ זים. ממנו למדתי חשיבה עסקית, ניהול משא ומתן ויכולת לזהות הזדמנויות. אמי הייתה עקרת בית במשרה מלאה, והיוותה עוגן של חום, הק ־ שבה ולב פתוח. זה היה בית שתמיד יכולנו לחזור אליו, גם רגשית. "הילדות הזו עיצבה את התפיסה שלי לגבי מהו בית. לא רק כמבנה, אלא כמקום שמכיל חיים ואנשים. זהו חיבור שמ ־

ילדותי עיצבה את התפיסה לגבי מהו בית

לווה אותי עד היום, גם בעולמות הנדל"ן. יחד עם בעלי, בעבודה קשה ובהתמדה, בנינו את חיינו צעד אחר צעד, ללא קיצורי דרך". הוא שונה מאוד אני גרה בבית פרטי בקיסריה. "היום מהבית שבו גדלתי, אבל נשען על אותם יסודות: משפח ־ תיות, יציבות ותחושת בית אמיתית. עבורי זאת הוכחה לכך שכשיש דרך, ערכים ושותפות, אפשר לצמוח, מבלי לאבד את מי שאתה".

צילום: אוהד דיין

69