עמק 28.01.22

אביב גולן ז"ל. "ימי הזיכרון אצלנו מתחילים חודש לפני" צילום רפרודוקציה: | אביהו שפירא

בת זוגו לשעבר: "זו צלקת שלא עוזבת אותי" איה בורנצוויג-פרקר הייתה חברה של אביב גולן ז"ל במשך ארבע שנים עד שנהרג שנה אחרי היא 25 † באסון המסוקים מספרת על האהבה שהייתה ביניהם ולמה בחרה לשמור על קשר עם הוריו איה בורנצוויג-פרקר, אז בת זוגו של אביב ז"ל, הכירה אותו במהלך שירותה הצבאי על גבול לבנון. "היינו חברים ארבע שנים והוא היה חלק מרכזי בחיי, גם לאחר שהשתחררתי והוא המשיך לצבא קבע", היא מספרת על האהבה הגדו ־ לה שהיתה ביניהם, "חיינו היו שזורים בהחלטות משותפות. ההסתכלות היתה על קשר רציני ובניית חיים משותפים. היינו בני בית אחד של השני, הוא אצלי ואני אצלו. הצבא היה חלק ממנו, מקום שהוא מאוד אהב. אביב היה בן אדם גדול בכל המובנים, עוטף וטוטאלי בנתינה שלו, בשמחת החיים שלו ובממדים שלו". גם בנסיעות התכופות של אביב ללבנון המשיכו השניים לשמור על קשר הדוק ויומיומי. "לא היו הרבה ימים שלא דיברנו. יום לפני שהוא נסע הוא התקשר ואמר לי שהכול בסדר אתו. הם היו אמורים להיכנס ללבנון יום לפני כן והנ ־ סיעה נדחתה בגלל מזג האוויר. אני הייתי בטיול ודיברנו ולמחרת הוא נסע ואמר לי 'היום נכנסים'". בליל האסון, כשאביב לא התקשר, הבינה איה מיד שמשהו אינו כשורה. "מכיוון ששירתי בגזרה בצפון ידעתי לזהות את כל הניואנסים שאומרים בחדשות ומיד ידעתי שאם הוא לא מתקשר קרה משהו. חברה שלי מהצבא התקשרה אליי ושאלה אותי מה קורה ומה שלום אביב. מיד חיברתי אחד ועוד אחד והבנתי שצריך להתקשר ולדאוג. התקשרתי לב ־ סיס והם קצת התחמקו ואחר כך כבר לא ענו לי לטלפון". איך הגבת כשנודע לך שאביב נהרג? "זה היה שבר גדול. לקח לי זמן להבין, הייתי מאוד עסוקה בעניין הטכני ולהבין איך זה קרה. זה משהו שלמדתי לחיות איתו. זה פצע שמגיע כל שנה מחדש. אני לא צריכה לה ־ סתכל בתאריך, יש ימים פחות מוצלחים ואני מיד יודעת שהתאריך מתקרב. אני חושבת עליו מדי פעם, הוא חלק ממי שאני וממי שהפכת להיות". היום איה נשואה ואם לשלושה. לאורך השנים היא למדה לחיות לצד השבר: "זו צלקת שלא עוזבת אותי, זה לא משהו שאפשר להתאושש ממנו, זה הפך להיות חלק ממני, אבל בחרתי להמשיך הלאה ולחיות". עד היום היא ממשיכה לשמור על קשר עם הוריו ומשפחתו של אביב ובאה לבקר אותם. "הייתי כמו בת בשבילם והם היו חלק מחיי", היא אומרת, "הייתי עבורם האדם הכי קרוב לבן שלהם והיה חשוב להם לשמור איתי על קשר. זו היתה תקופה משמעותית בחיי ואני לא יכולה למחוק אותה. זה גם מה שהסביבה והמשפחה שלי והמשפחה של אביב רצו. אמא של אביב אמרה לי שביום שאני אמשיך ואשתקם גם בהם יהיה צד שיסתכל קדימה". דניאל דדון צילום רפרודוקציה: אביהו שפירא | אביב גולן ז"ל

. עד היום קשה לכולנו לעכל 8 היתה בת את האובדן שלו". פוסט טראומה השנים הראשונות שלאחר האסון היו קשות והמשפחה בקושי הצליחה להרים את עצמה. "היה קשה מאוד, נקלעתי למצב של פוסט טראומה", אומרת האם. "אמרתי לעצמי איך שלחתי ילד גדול לצבא וקיבלתי מאפרה. הייתי תמהה איך אמא בכלל מעזה להגיד דבר כזה, אבל כל כך צדקתי בתחושות שלי. ההת ־ מודדות קשה ומשנה לשנה המצב הולך ומידרדר. ימי הזיכרון אצלנו מתחילים חודש לפני. כשאני מסתכלת היום על התמונות של אביב אני מרגישה כאב גדול ופספוס. חיים שהיו ונגדעו". "בכל פעם שאני באזור קרית שמונה אני הולך למקום האסון", אומר האב, "כששמעתי על שני טייסי חיל האוויר שנהרגו בתאונת המסוק הימי בתחילת החודש התחושות צפו בי שוב והכאב התעורר מחדש". לאחר פטירתו הכניסה המשפחה לבית הכנסת של המושב ספר תורה שנכתב ספר התורה נגנב: 2011 לזכרו, אך בשנת "הרגשתי גרוע מאוד, זה פגע בנו בצורה בלתי מתוארת". אתם חושבים שצה"ל היה צריך לצאת מוקדם יותר מלבנון? יוסף: "כן, היו צריכים לצאת הרבה לפני זה, סתם נהרגו שם חיילים. קראתי את סיכום ועדת החקירה על האסון ואני מקווה שהלקחים נלמדו".

סיים לאכול אמרתי לו 'אביב הלך'. ידע ־ תי בתחושה חזקה שהוא היה על המסוק". לפנות בוקר, לאחר שעות 3 רק בשעה של אי-ודאות מורטות עצבים, הגיעו קציני צה"ל והודיעו להורים את הבשורה הקשה שאביב הוא אחד החללים. לאה: "אני חיכיתי להם על הכביש ואמרתי להם, למה התמהמהתם כל כך. הם אמרו לנו שהוא נחשב נעדר. הם באו לעשות לנו בדיקות די.אנ.איי ורק אחרי יומיים זיהו את גופתו". "היינו בהלם מוחלט", אומר האב, "כל היישוב הגיע והייתי צריך גם להודיע להורים שלי שאביב איננו. אביב הוא הבן הבכור שלנו, ינון האח היה אז בתי ־ כון ואודליה סיימה צבא ותהילה הקטנה

לאם לאה היתה הרגשה רעה עוד בבוקר האסון. "המשרד שלנו היה אז ממוקם בעפולה ואני הייתי נוהגת לחזור מהע ־ בודה באוטובוס. כשירדתי בצהריים הר ־ גשתי שאני לא יכולה לשאת את רגליי כאילו אני נושאת משקולת כבדה. כשה ־ געתי הביתה לא הצלחתי לעשות את המטלות בבית. פתאום עלתה בי מחשבה 'המקום פה קטן, איפה נשב שבעה'. נחר ־ דתי מעצם המחשבה, ועליתי עם הבגדים ושכבתי במיטה. היתה לי תחושה רעה עוד לפני שהתרחש האסון. היתה דממה לא טבעית בבית וזה לא אופייני לבית שלנו. לקראת הערב הדלקתי טלוויזיה וראיתי את המבזק על האסון. יוסי בדיוק הגיע לבית, הכנתי לו אוכל ואחרי שהוא

צילום ארכיון עמנואל אילן | 1997 ליל אסון המסוקים

11

ידיעות העמק ˆ 28.1.2022