ראשון 3.3.23

זריקתהצחוקשל לאה וייס אסף הרופא ׀ אמא, דולה וליצנית כבר בשיעור הראשון בלימודי תיאטרון הבינה לאה וייסשליצנותהואהתחוםהמועדף עליה ‰ עםהשנים הגשימהחלום והחלה לעבוד בפרויקט "רופאי חלום" ‰ לאסף הרופאהיאמגיעה בשני כובעים: פעם כדולה בחדרי לידה ופעם כליצניתבמחלקתהילדים ‰ ואםשואליםאותה, המבוגרים זקוקים להומור הרבה יותר

האדם, שמדבר על רגש וכנות ומעז לומר בקול את מה שלא מנומס או מקובל להגיד. הליצן מחזיר את המקום של המשחקיות, ילדים אוהבים לשחק ואנחנו המבוגרים מאבדים עם הזמן את השריר הזה, אנחנו נהנים שם אבל אלה רגעים חמקמקים". צחוק בחדר לידה בפועל היא עובדת רק במחלקת היל ־ דים, אבל כולם נהנים להיות בסביבתם של הליצנים הרפואיים. "כולם זקוקים לזה, לפעמים המבוגרים אפילו יותר, הם רק מחכים שנעבור לידם כדי שניתן להם לגיטימציה להיות במקום רגשי, משתטה ונהנה". עבדת בתקופת הקורונה? "אני עובדת גם בשערי צדק, ובתקו ־ פת הקורונה נכנסנו למחלקות הקורונה במשך שנה וחצי, עם מבוגרים, והליצנות הייתה כמו אוויר לנשימה, גם למטופלים וגם לצוות. לפעמים האחיות אמרו: 'את לא יודעת, אבל היו כמה משמרות שאת פשוט הצלת אותי, שהייתי באפיסת כו ־ חות וייאוש'". ועם ילדים? לא קשה לפעמים לעבוד בסביבה שיש בה גם הרבה כאב פיזי? "אם הילד עצוב, מתוסכל ומבוהל, כואב לו והוא רוצה הביתה, ולא מפסי ־ קים לגעת בו ולא מבקשים ממנו רשות, הוא כלוא בעצם בסיטואציה ברגעים הכי רגישים ופגיעים שלו. אז לא בטוח שהוא ירצה לצחוק, הליצן לא יגיד לו אתה גיבור, זו רק דקירה – הוא יגיד כן, זה כואב! הוא כועס איתו, הוא עצוב איתו והרבה פעמים הוא ישתמש בכ ־ לים ליצניים והוא יהיה יותר עצוב מהילד אפילו. והילד מרגיש שיש לגיטימציה מלאה למה שהוא מרגיש. כשיש תחושה שרואים אותי, שומ ־ עים אותי ומכילים את הסיפור שאני נמצא בתוכו – משהו יכול להירגע, מתפנה מקום לצחוק ומשחק, להשת ־ טות והומור, ואז אפשר גם לצחוק על החוויה וזה מרפא". אחרי הלידה הר ־ ביעית שלה החליטה לגשת לקורס דולות וכיום היא עובדת גם כדולה לצד העבודה כליצנית. את דולה עם הומור?

"חקרתי את המקום של הליצנות וחדר הלידה, ויש לליצנות הרבה מקום כי הלי ־ צן יכול להתחבר למקומות של הרכות והחמלה, לצחוק על מצב, למשל כשאישה שואלת בצירים ובכאבים מתי זה ייגמר, הליצן יגיד לה עוד שנה-שנתיים מקסי ־ מום. אני מביאה את הליצנית לחדר הלי ־ דה, לא עם הבגדים והטרא־טא־טה, אבל ההומור כן מגיע". בין חיים למוות בבית חולים בסיטואציות רבות מצב הרוח ירוד והדאגות על פני המטופלים ובני משפחותיהם לא מרפות. "יש משהו בליצן שמביא הרבה אופטימיות וחיוך", היא אומרת, "אני אוהבת לשיר במסד ־ רונות, לפעמים אנשים מסתכלים מי זו המפגרת הזו ששרה במסדרון, וזה משהו שמכניס קצת צבע ורכות ונשימה וחיים. זה מזכיר לנו את התחושה הבריאה, את החוזקות שלנו ואת הדברים שאנחנו אוהבים". מה את רואה כשאת מסתכלת על מטו ־ פלים, לפעמים במצבים של חולי קשה? "אנחנו רואים את הצד הבריא באנשים, לא מעניין אותנו במה הם חולים או מה הדיאגנוזה – יש מולנו עיניים ונשמה ורצונות ותקוות ומחשבות ואנחנו איתם בזה. הרפואה באה לטפל בגוף, אנחנו באים לטפל בנפש, זו החלוקה. אני עוב ־ דת בבית החולים אבל במקצועות הפרא־ רפואיים, גם כדולה שנותנת תמיכה נפ ־ שית ליולדת מהמקום של להיות מחוברת לדופק של החיים, ולפעמים אנחנו נפ ־ רדים מילדים, ועוברים איתם לשער של השלב הבא". זה לא קשה מנשוא? "אנחנו רואים מעבר, אנחנו רואים את הנשמה ושואלים מה היא צריכה כרגע מאיתנו. כי זו הסיטואציה, אין לנו איך לשלוט בה, אנחנו יכולים לשלוט דרך החוויה, שזה גם מקביל ללידה, גם בסוף החיים שלנו וגם בלידה – אין לנו שום שליטה, איך זה יקרה, מתי זה יקרה ומה נפגוש בדרך, ואין לנו אלא פשוט לתמוך בנשמות האלה. "לפעמים אנחנו מגיעים גם לשבעה והם מתרגשים לקראתנו, מתמלא בהם כוח חיות כי אנחנו התזכורת לרגעים הכי חיים ושמחים וחזקים של הילדים שלהם. "יצא לי כבר להיות בבוקר אצל מטופל שנפטר ובערב לראות

מה זו ליצנות רפואית בשבילך? "הליצנות היא דרך הסתכלות על העו ־ לם. את מה שאנשים רגילים רואים ברובד מסוים, הליצן רואה בהרבה רבדים אחרים. יש משהו כנה ופתוח בילדים, מאוד חשוף, הם ישר אומרים את מה שמרגישים, ועם השנים אנחנו עוטים על עצמנו מסכות, פסון, רציונל, רצינות, אחריות ודאגה, ויש משהו בליצן שהוא חוזר למקום הבסיסי של

אביגיל קדם

בשבוע של פורים בו כולם שמ ־ חים וצוהלים, יש מי שהליצנות והתחפושת הוא חלק בלתי נפרד מחייהם. אם יצא לכם פעם להסתובב במ ־ חלקת ילדים, בוודאי נתקלתם בליצנים הרפואיים ותהיתם מי עומד מאחורי המ ־ סכה, מדוע בחר במקצוע ואיך זה באמת מרגיש להיות בצד המצחיק כשלפעמים סביב הכל נמצא בכאוס. ) תושבת עופרה, מגיעה 35 לאה וייס ( בכל יום שלישי למרכז הרפואי שמיר־ אסף הרופא לעבודתה כליצנית רפואית. באותה המידה היא יכולה להגיע גם בערב ללידה באותו בית החולים, במ ־ סגרת עבודתה כדולה. "פרחתי בשיעורים" "התחלתי לימודי תיאטרון בירושלים בשבוע שבו ילדתי את הבן הבכור שלי, בשנה השנייה היו לנו שיעורי ליצנות ושם הבנתי שזה מה שאני, שאני ליצנית. הד ־ רמה כבר הייתה שם, כשהייתי ילדה היו קוראים לי בבית שרה ברנרד,

מטרות הליצן הרפואי ליצור מוטיבציה בקרב מטופלים ולהעצים אותם לשפר את חוויית האשפוז של משפחת המטופל להשתלב בתהליכי הטיפול כדי לקדם את הטיפול במחלה

אהבתי לשחק אבל מהמקום הקומי, וזה לא משהו שמ ־ גיע מצורת החיים שלי. אני באה מבית דתי, אין הרבה ליצנים רפואיים דתיים, בפרויקט שבו אני עובדת של 'רופאי חלום' אנחנו שבעה לי ־ צנים רפואיים דתיים ליצנים 120 מתוך בתי 40 שעובדים ב־ חולים ברחבי הארץ". היא מספרת שה ־ מורה שלה לליצנות רפואית אמרה לה שכשתסיים ללמוד תיאטרון, שתבוא ללמוד אצלה ליצנות רפואית. "בשיעורים שלה פרחתי, הייתי כמו דג במים והשפה הליצ ־ נית דיברה אליי, הייתי מרותקת מהסיפורים על בתי החולים ומיד עם סיום הלימודים נרשמתי לסמינר הקיבוצים", אחרי לימודי הליצנות הרפואית התקבלה לעבוד ברופאי חלום.

נשמה שנולדה, וזה מזכיר לנו שיש משהו שהוא גדול מאיתנו בעולם הזה, נש ־ מות באות והולכות ולנו יש את הזכות לאפשר להן להיות במיטבן כשהן כאן, לאפשר להן חיים, צחוק, נשימה, חוזק, ביטחון, אופטימיות ואמונה". ¿

"לא מעניין אותנו הדיאגנוזה – יש מולנו עיניים ונשמה ורצונות ותקוות ומחשבות ואנחנו איתם בזה. הרפואה באה לטפל בגוף, אנחנו באים לטפל בנפש"

לאה וייס. "לפעמים המבוגרים זקוקים לזה יותר מהילדים" ׀ צילום: פרטי

20

3.3.2023 ˆ ידיעות ראשון, רחובות