אילת 01.04.22

אבל זאת הייתה רק ההתחלה. "אחרי המבחנים המעשיים שעברתי אותם בהצלחה רבה, הגיעו השיעורים המ ־ עשיים שבהם באמת רואים את חברי הקבוצה וגם את המנהל המקצועי. לא אשקר שבהתחלה היו קצת מבטים, אבל למזלי, הקורס נמשך שמונה חודשים, אז ממש השתפרתי", היא מספרת. לאורך הקורס הרגישה אטדגי שחובת ההוכחה חלה עליה. "בשיעורים מיד התנדבתי להיות הראשונה שמדגי ־ מה", היא מספרת, "הייתה לי מין חובת ההוכחה כי אני התלמידה הכי שמנה שם". ההתמדה וההשקעה השתלמו, ואטדגי סיימה את הקורס בהצלחה ולאחריו אף החלה לעבוד בסטודיו "ברוש". "המנהל המקצועי של הקורס ממש התלהב מה ־ ביצועים שלי, ובמבחן המעשי הסופי קיבלתי את הציון הכי גבוה, יותר מכל מי שהיה איתי בקורס, כל השרירנים שנמצאים כבר שנים בתחום", היא מס ־ פרת בגאווה. איך היה לסיים את הקורס עם הציון הכי גבוה בכיתה? "זו הייתה הרגשה טובה. בסיום הקורס המנהל המקצועי אמר לי שהוא מחכה לראות איזה מאמנת תצא ממני. רצי ־ תי להוכיח והגעתי לדברים שאחרים לא הגיעו בקורס עצמו. ואחרי כל מה שעברתי, לשמוע את זה ממנו, זה היה מרגש".

רת ומוסיפה, "ואז החלטתי להירשם לחדר כושר, אבל זה לא כל כך עבד. בשלב הזה חברה המליצה לי על סטודיו לאימונים אישיים והלכתי על זה. הח ־ לטתי לקחת מאמן אישי שגם יבנה לי תפריט וגם יהיה איתי צמוד בתהליך". בסטודיו "ברוש" הכירה אטדגי את מי שעתידה הייתה לשנות את חייה - המאמנת גיל קוויט. "התחלתי איתה תהליך, ובפעם הראשונה בחיי עמדתי במשהו והיה לי כל כך כיף כי כל השנים האלה פחדתי מהמילה כושר", היא מס ־ פרת. "אחרי בערך חודשיים שהתאמנ ־ תי, גיל אמרה לי שאני חייבת להירשם ללימודים של מאמנת כושר, שזה תפור עליי, שאני קולטת מהר והתחום הזה ממש עניין אותי, ואז התחלתי ללמוד". איך הרגשת בכיתה? "כמובן שכל מי שהיה איתי בכיתה לא היה במימדים שלי, כולם היו כבר בת ־ חום זמן רב, כאשר אני בתחום בקושי חמישה חודשים. זה קצת הלחיץ אותי, אבל אמרתי לעצמי שזה משהו שמע ־ ניין אותי, אז אני אצליח". כבר בשלב העיוני של הקורס, שהת ־ נהל בזום בגלל הקורונה, אטדגי נת ־ קלה באתגרים. "כשהמנהל המקצועי של הקורס התחיל לדבר, קיבלתי ממנו קצת ווייב שמנופובי", היא נזכרת. "הוא דיבר הרבה שהשמנה זה מחלה וכל מיני דברים שהיה לי קשה לשמוע, ומדי פעם גם התפרצתי לדבריו ותיק ־ נתי אותו".

הייתי מלאה ובחיים לא התמודדתי עם חוסר ביטחון, אבל זה הגיע למצב שלא יכולתי לעשות דברים שאני אוהבת כמו לטייל למשל. גם להתנדב במד"א כחובשת היה לי קשה, הריצות וסחיבת הציוד. הייתי עולה לאמבולנס כולי מתנשפת, החלוק קטן עליי, שלא לדבר על בגדים. הייתי חייבת לעשות שינוי". אפרופו בגדים, גם בנושא זה יש לאט ־ דגי מסר חשוב. "הרבה בנות מתלוננות על כך שאין להן בגדים מתאימים במי ־ , שזה 66 . אני הייתי מידה 50 או 48 דה היה מטורף. אפילו לגברים אין מכנסיים במידה הזאת. תמיד לבשתי או טייץ או טרנינג, יכולתי לחלום על ג'ינס. גם במד"א הייתי צריכה ללכת לתופרת שתרחיב לי את המדים". האסימון נפל סופית בזכות מתנה שא ־ . 20 טדגי קיבלה מאמה ליום הולדתה ה־ "אמא שלי סידרה לי כהפתעה צניחה חופשית ולא יכולתי בגלל המשקל כי מותר עד מאה ק"ג", היא מספרת. "זה באסה, זה אחד הדברים שהכאיבו לי, אבל אם רוצים משהו, מגיעים אליו". מצטיינת הקורס השינוי המיוחל התחיל בעבודה עצ ־ מית. "התחלתי לבד בבית עם ארוחות מסודרות יותר, בלי שטויות, והכנסתי גם שחייה בים והליכות. לא באמת היה לי מושג מה אני עושה, אבל הצלחתי לרדת לבד עשרה ק"ג", היא מספ ־

על השירות הצבאי: "חוץ מעניין המדים, הכל היה בסדר. רציתי נורא להיות לוחמת, אבל בגלל המידות שלי זה כמובן לא הסתדר"

אור אטדגי בימי השירות הצבאי. לא נמצאו לה מדים

ידיעות אילת ˆ 1.4.2022 23