בריאות רפואת העתיד
חרדה חברתית ׀ בריאות
על-פי נתוני עמותת רקפת 12%-10% מהאוכלוסייה מתמודדים עם מופעים שונים של חרדה חברתית
לפחד מבני אדם המתבגרים שלכם מתבודדים שעות בחדר, נמנעים קשר עין, לוחשים, מצפים "ככל שמתרחקים שתהיו ה"פה" שלהם? ייתכן שהם סובלים מחרדה חברתית מחברת אנשים, נוצרת פגיעה בשייכות, שמביאה לדיכאון ובמקרי קיצון אף לאובדנות", מסבירה היילי קציר מעמותת "רקפת", המתמחה בטיפול רגשי קבוצתי בקרב המתמודדים ענתי גילעד
לוף בהמשך החיים, לא כמשהו שחשוב לטפל בו מוקדם. אבל יש לתופעה הזאת השלכות לאורך זמן", מסבירה היילי קציר מעמותת "רקפת", המפעילה בפריסה ארצית קבוצות חברתיות רגשיות למתמודדים עם קשיים חברתיים על רקע של מופנמות וחרדה חברתית. אז מהי חרדה חברתית ואיך מתבטאת? "מדובר בקושי או חוסר מסוגלות לעמוד בסי ־ טואציות חברתיות הכי טריוויאליות. זה לא תואם את המציאות וזה לא תלוי בנקודת זמן. בחרדה חברתית הפחד - שהוא מנגנון חיוני שמסייע לנו בדרך כלל - אינו מידתי או רציונלי, והתחושה שעולה היא 'אני אשפיל ואביך את עצמי'. המ ־ תמודד הולך ונמנע ממשימות יומיומיות, כי אינו מסוגל לתפקד בשדה החברתי. זה משתנה מאדם לאדם ומתרחש בתקופות שונות אצל אותו אדם.
אילו טיפולים גילי עברה ועדיין עוברת? "מעבר לכדורים נוגדי חרדה ודיכאון, שעשו פלאים בהורדת מפלס החרדה, היא בטיפול , שמעניק לה כלים CBT פסיכולוגי בשילוב להתמודד עם החרדה, כשזו מגיעה, לצד כלים חברתיים. כל אלה, יחד עם הכלה ותמיכה משפ ־ חתית, סייעו לה להתגבר ולהיפתח". מה המצב היום? "מצוין. זה לקח קצת יתר משלוש שנים, והיום היא שמחה ומוקפת חברים, יוצאת למפגשים, תנועת נוער, טיולים ואף מתנדבת במד"א. כל הסביבה רואה את השינוי, והיא למדה לשתף בעת קושי. החרדה כנראה תמשיך להיות שם, אבל היום היא יודעת לנהל אותה. לאחרונה היא ירדה בהדרגה במינון הכדורים עד למצב שבו היא לא נוטלת כלל". מה המסר להורים שמזהים אצל ילדיהם תופ ־ עות דומות? "הורים, אל תסתכלו על הילדים - תראו אותם! אם היינו מודעים לתופעה כשרק הופיעה, אולי היינו חוסכים לילדה המון עוגמת נפש וסבל. אם אתם רואים פתאום שהחברים נעלמו, והילדים עצבניים יותר או שקטים יותר גם בבית, אם הם נמצאים המון שעות בחדר מול מסכים, אל תגידו לעצמכם 'ככה הנוער מתקשר היום'. כנסו לחדר שלהם כמה פעמים ביום, שבו שם ודברו איתם, וגם אם הם לא עונים או אומרים 'הכול בסדר', תמשיכו לנסות. אתם יכולים לתרץ כניסה לחדר בכך שאתם 'צריכים' רגע שקט מהבית, ולשאול אם אפשר להיות איתם קצת, ואז פשוט לשבת שם ולשתוק. מניסיון, אחרי כמה פעמים כאלו יוצאים דברים". רצון לצמצם נוכחות "מה שנקרא כיום חרדה חברתית, נתפס עד לפני לא הרבה שנים כביישנות או מופנמות שתח ־
לדבר על כך עם איש". מתי הבנתם שמדובר בחרדה חברתית? ובאיזו מסגרת היא אובחנה? "לגילי הייתה חברה קרובה אחת, שכינינו אותה 'העוגן', וכשהחלו מסיבות בת מצווה, היא סירבה ללכת אליהן מלבד לזו של אותה חברה. כשהגי ־ עה השעה להתכונן למסיבה, גילי החלה למשוך זמן ובשלב מסוים התחילה לבכות. בכל פעם ששאלתי מה קרה והאם היא מעוניינת ללכת לאירוע, ענתה 'אני לא יודעת'. בסוף ויתרה והסתגרה בחדר. נכנסתי אליה וניסיתי לדובב אותה כמה וכמה פעמים, עד שלבסוף היא נפ ־ תחה ושיתפה אותי בקושי שלה לדבר ולהתחבר לילדים, וכמה קשה לה במיוחד כשאותה חברה טובה – 'העוגן' - פונה ומדברת עם ילדים אח ־ רים, והיא, להרגשתה, נשארת לבד. "גילי החלה באותה תקופה טיפול רגשי קבו ־ צתי, אבל המטפלת שמה לב שמדובר במקרה חמור והמליצה על אבחון פסיכיאטרי, ואומנם פסיכיאטרית הילדים אבחנה חרדה חברתית אקוטית". אם לנערה מתמודדת: "הורים, אל תסתכלו על הילדים - תראו אותם!", תיכנסו לחדר כמה פעמים ביום, שבו ודברו איתם, ואם הם לא עונים או עונים 'הכול בסדר', תמשיכו לנסות. מניסיון, אחרי כמה פעמים כאלו יוצאים דברים"
ל פני כשנתיים החלה גילי (שם בדוי), מהמרכז, לפצוע את ידיה. 15 כיום בת הילדה השמחה והחברותית שהייתה אך לפני שנים בודדות, הלכה ונעל ־ מה, נכנעת למה שיאובחן בהמשך כ"חרדה חב ־ רתית". הרבה לפני הפגיעה העצמית שמו לב הוריה שמשהו מוזר מתחולל. "היום אנחנו יודעים שזה כנראה התחיל סביב כיתה ב'-ג'", מספרת אימה של גילי. "בהפסקות היא העדיפה לקרוא ספר בכיתה ולא לצאת לשחק. היועצת ייחסה את זה לעובדה שהיא אובחנה כמחוננת, שמתקשה קצת לתקשר עם בני גילה, ופטרה זאת בכך שזה בטח יעבור לה בחטיבת הביניים. באותו הזמן היל ־ דה לא הראתה מצוקה, אלא שבתקופת הקורונה המצב החריף". האם מספרת שלבתה היו שתיים-שלוש חב ־ רות שעימן נהגה להיפגש, ובהדרגה המפגשים התמעטו, והיא פחות ופחות התעניינה בהן. היא החלה להסתגר שעות בחדר, מחוברת לנייד, ויצאה רק לקחת אוכל. "מילדה דברנית ודע ־ תנית, גילי הפסיקה פתאום לדבר, וזה החמיר בסגרים של הקורונה. הבחנו בכך וחשבנו שזה קשור לריחוק החברתי. בבית הספר היא לא דיברה בכלל עם ילדים ומורים, אלא אם פנו אליה, וגם אז ענתה בלחש. היא גם הפסיקה לצאת לטיולים כיתתיים, ובכל צורך ביקשה שאהיה ה'פה' שלה ואדבר עם המורה, עד שנמנ ־ עה לצאת לבד אפילו למכולת. בהמשך הפסיקה ליצור קשר עין, ובכל מקום מחוץ לבית נצמדה אליי, כולל בביקורים משפחתיים. השיא היה כשהחלה לפצוע את עצמה. בדיעבד הבנו שכך פרקה את החרדה שחשה, לאחר שלא מצאה דרך
פעילות באירוע קיץ של עמותת רקפת
עובדים על קשר, עמותת רקפת
2024 דצמבר ׀ בריאות ׀ 16
Made with FlippingBook flipbook maker